איך לחשוב מחדש על כסף

הדוד מאמריקה שלך שלח לך מתנה לראש השנה, צ'ק של 1000 דולר. עכשיו אתה חושב מה לעשות איתו.

עם $1000 תוכל להזמין לך ולבחירת ליבך לילה במלון מקסים על חוף הים בתל אביב, כולל ארוחת ערב במסעדה טובה והופעה. או אולי תקנה את השעון שתמיד רצית? קונסולת משחקים חדשה?

או אולי אתה מהרהר באפשרות להשקיע את הכסף. אתה יודע שהשקעה סולידית יכולה להניב 5% עד 10% לשנה, כך שבעוד 5 שנים הסכום שקיבלת יכול להיות שווה $1600.

אתה מהרהר גם באפשרות להשקיע את הכסף ולשכוח ממנו. אם תשקיע במדדי מניות ותקבל 10% לשנה, בעוד עשור הוא יכול להיות שווה כמעט $2600, בעוד 15 שנה הוא יהיה שווה $4170, ובעוד 20 שנה $6700. מה שיותר מדהים, זה שה-$1000 יצמחו חזרה בזמן קצר יחסית. יהיה לך מקור בלתי נגמר למאות דולרים פה, אלף דולר שם, מבלי שתנגוס מה-$1000 המקוריים אותם השקעת.

קל לראות שהגישה הראשונה תשאיר אותך באותו המקום, הגישה השנייה תאפשר לך רכישה גדולה יותר אבל בסופו של דבר תשאיר אותך באותו המקום, ורק הגישה השלישית תקדם אותך לעבר חופש כלכלי.

באחד מתפקידיי בהייטק ניהלתי צוות של מהנדסי מערכת. כולנו הרווחנו יפה מאוד, למותר לציין. חבר צוות אחד אהב לבלות. הוא היה מספר לנו על מסעדות השף שהיה מבקר בהן, על הטיסה לקרנבל בברזיל ועל הטיול בניו זילנד. לא הייתה הופעה של אמן מחו"ל שהוא לא נכח בה. תמיד חשבתי שיש לו כסף מהבית, מההורים, והופתעתי מאוד לגלות שלא כך הדבר. הוא היה מבזבז את כל השכר שלו עד השקל האחרון, כולל מענקי המניות, האופציות והבונוסים.

חבר אחר בצוות היה בחור מופנם, אב לחמש בנות. אינני יודע מה הוא עשה בשעות הפנאי שלו, אבל שמחתי לגלות שהוא נוהג לתרום לארגונים שונים באופן קבוע, ושמחתי לשמוע שקנה דירה במקום יוקרתי ברעננה. באחת מארוחות הצהריים הוא סיפר לי שהוא משקיע בתעודת סל על ה-S&P 500 בכל תחילת חודש, כבר עשור.

עשור קדימה, מי לדעתכם נשאר במקום ומי עלה בסולם החופש הכלכלי?

הדרך להתקדם בסולם החופש הכלכלי ולצמוח היא פשוטה. לא קלה, אבל פשוטה. בסך הכל צריך להקצות חלק מההכנסה הפנויה להשקעה, ולהשקיע סכום זה בתשואות גבוהות. זו כמעט הדרך היחידה להשיג חופש כלכלי עבור רוב בני המעמד הבינוני.

אפשר כמובן לקוות לרשת מיליונים מדודה בצרפת, למלא לוטו או לקוות שתעשו מכה באיזו עסקת נדל"ן שתיפול עליכם, אבל הסטטיסטיקה לא לטובתכם.

רוב בני המעמד הבינוני נתקעים בשלב החיסכון. המוסר היהודי של לעבוד ולחסוך, לחסוך ולעבוד, מושרש עמוק אצלנו. אז כשכבר מצליחים לחסוך, אנשי המעמד הבינוני עושים זאת באפיקים סולידיים, שהרי אופק הזמן של החיסכון הוא שנים בודדות, ולא מומלץ להסתכן בהשקעה במניות. וכשסוף סוף מגיעים לסכום נאה, מוציאים אותו על הוצאה משמעותית יחסית כמו חגיגת בר מצווה, אוטו חדש, חופשה בחו"ל, סלון חדש, אפילו דירה גדולה יותר. חוסכים, מוציאים, וחוזרים לנקודת ההתחלה.

הרכישות הגדולות או גדולות־לכאורה האלו הן לפעמים הכרחיות, אבל לא תמיד. כך או אחרת, יש להן מחיר. הכלכלנים קוראים לזה, עלות אלטרנטיבית. הן לא מקדמות אותנו מבחינת העושר שלנו. הן לא מקרבות אותנו לחופש כלכלי. אין להן ולא תהיה להן שום השפעה על האפשרויות שלנו לחיות בהלימה עם ערכינו, לעשות בחירות על חיינו מבלי ששיקולים כספיים ישפיעו על החלטותינו.

אז מה עושים? מאזנים. חושבים, האם הרכישה הגדולה הזו מקדמת אותי בחיים או תוקעת אותי במקום? אין תשובה אחת נכונה. יהיו רכישות מוצדקות ויהיו כאלה שלא.

נניח שנמאס לך מריהוט הסלון הישן שלך ואתה ממש רוצה להתחדש. החבר שלך מהאוניברסיטה בדיוק סיים לשפץ וקנה ריהוט חדש ואופנתי. סלון חדש, מחירו 24,000 ש"ח.

במידה ואין לך תיק השקעות, מה האפשרויות שלך? תוכל לקנות בתשלומים, למשל 12 תשלומים של 2000 ש"ח בחודש. או אולי תיקח הלוואה שההחזר עליה הוא רק 500 ש"ח בחודש. כך תשלם על הסלון במקום 24,000 ש"ח, 30,000 ש"ח או אולי יותר.

אבל האם ידעת שלחבר מהאוניברסיטה יש תיק השקעות של 400,000 ש"ח שעושה 10% בשנה בממוצע? השנה התיק שלו יצמח (בממוצע) ב-40,000 ש"ח. בשבילו להוציא 24,000 ש"ח זה טיפה בים, זה בסך הכל אומר שהשנה התיק שלו יצמח רק ב-16,000 ש"ח במקום ב-40,000.

לכן, שאל את עצמך, מה אני צריך לעשות כדי שגם לי יהיו לפחות 400 אלף ש"ח? התשובה, להשקיע 2000 ש"ח בחודש באפיק שנותן 10% תשואה במשך עשור. ואם אתה מתחיל מחיסכון של 100 אלף ש"ח, גם 6.5 שנים יספיקו.

אני לא חסיד של חיסכון קיצוני, אז אני לא אומר בהכרח שבכל מצב ובכל מקרה אתה צריך לוותר על הסלון. אלא שכדאי לחשוב רחב יותר על החלטות שקשורות בכסף, מה התועלת בהווה לעומת התועלת בעתיד.

כשיש תיק השקעות בסכום משמעותי שמושקע באפיקים שנותנים תשואה גבוהה, כמו מניות או קרנות נדל"ן, ההוצאות הגדולות הופכות להיות בסך הכל ביס קטן בתשואה השנתית, כמעט בלתי מורגש, שצומח ומתמלא חזרה במהרה.

אז למה רוב האנשים לא חושבים כך על כסף?

הכלכלנים זוכי פרס נובל כהנמן וטברסקי המנוחים קראו לזה, הטיית הקירבה (recency bias). הם טענו שבני אדם נוטים לתת משקל גדול לתועלת כלשהי בהווה, מאשר לתועלת גדולה הרבה יותר בעתיד.

לכאורה, זו התנהגות לא רציונלית. היה אפשר לצפות שאנשים רציונליים יבחנו מי מהתועלות גדולה יותר, זו בהווה או זו בעתיד, ויבחרו את האפשרות עם התועלת הגדולה יותר.

בדוגמה למעלה, התועלת בהווה היא סלון חדש. התועלת העתידית, מספיק כסף (או, מספיק חופש כלכלי) לקנות סלון חדש בכל שנה מבלי שהכסף ייגמר אי פעם, אלא להיפך, עוד ימשיך לצמוח.

א־מ־מה? זה בעוד עשור. ומי יודע מה יהיה בעתיד? אנשים אומרים, "בעוד עשור, אלוהים גדול, אולי לא נהיה פה, אנחנו חיים בהווה, אז בואו ניהנה". אבל האמת היא שסטטיסטית יש סיכוי מאוד גבוה שתהיה בסביבה גם בעוד עשור, וגם אז יהיו לך צרכים ורצונות.

בקצה אחד של הספקטרום, סגפנות וחיסכון קיצוני. בקצה האחר של הספקטרום, התעלמות גורפת מהעתיד, ממשמעות החופש הכלכלי, ומכך שזו אפשרות ריאלית עבור רוב האנשים שעובדים למחייתם.

לחשוב מחדש על הכסף, זה לאזן בין הצרכים והרצונות בהווה לבין התועלות של הכסף בעתיד. זה לשקול את העלות האלטרנטיבית. זה לקחת אחריות הן על ההווה הכלכלי שלי והן על העתיד.